החלטה בתיק ע"מ 2297/09

נגד המשיב הוגש כתב אישום בבית המשפט הצבאי יהודה בפני דן יחיד בעבירה של החזקת אמל"ח, עבירה לפי סעיף 53 (א)(1) לצו בדבר הוראות הביטחון יהודה והשומרון (מס' 378), תש"ל-1970. פרטי העבירה מייחסים למשיב החזקה של רובה מאולתר ללא תעודת היתר של מפקד האזור.

בתאריך 17 במאי 2009 דן בית המשפט הנכבד קמא בבקשת התובע הצבאי לעצור את המשיב עד לסיום הליכי המשפט נגדו ודחה את הבקשה.

על ההחלטה האמורה הוגש ערר ולצידו גם בקשה למעצר המשיב.

העובדות שפורטו בכתב האישום אינן שנויות במחלוקת בין בעלי הדיון.

עמדתו של המשיב הובאה על ידי בא כוחו בזה הלשון:

"התקשרו אל המשיב משב"כ פלסטיני. מי שהתקשר אל המשיב זה היה בגלל שחבר שלו היה בכלא. החבר הזה אמר לו שהמשיב יביא את הנשק הזה, כדי לשחרר את החבר אשר ביקש את זה." (פרוטוקול מיום 21 במאי 2009 עמוד 1 שורה 27).

השופט הנכבד סא"ל צבי לקח, במהלך הדיון בערר, שמע מפי בא כוח המשיב כי הוא מוכן להביא לבית המשפט: "...מסמך המפרט ומאשר את גרסתו של המשיב כי איש ביטחון פלסטיני ביקש ממנו להביא את הנשק." ולאור זאת אפשר השופט הנכבד לבא-כח המשיב להביא לבית המשפט את המסמך המתואר.

משהובא המסמך המתואר נקבע הדיון בפני. עיינתי במסמך המתואר (להלן: "המסמך") (העיון הוא בתרגומו של המסמך שנפלה בו שגיאת תרגום אך הצדדים באדיבותם הבהירו בהסכמה את התרגום המדויק).

המסמך אינו משקף בדיוק את גרסתו של המשיב כפי שהובאה כאמור על -ידי בא כוחו. בעוד שהגרסה הראשונה היתה כי שוטר של המשטרה הפלסטינית הוא שפנה למשיב כדי להביא רובה מאולתר השייך לאדם העצור בידי המשטרה, בא המסמך ומצביע כי לא המשטרה היא שפנתה למשיב כדי להביא את הרובה המאולתר אלא העצור עצמו.

הבדל גרסאות זה משפיע בשני היבטים: הוא בעייתי מבחינת האמון שיש לתת בגרסתו של המשיב והוא משנה במימד המסוכנות. לא הרי אדם המוביל נשק מאולתר לבקשת הרשות, כהרי מי שמוביל נשק לבקשת אדם הנתון במעצר בידי אותה רשות.

בא כוחו הנכבד של המשיב היה ער להבדל המהותי בין הודעתו הראשונה שצוטטה לעיל לבין הדברים שנאמרו במסמך. בניסיון להסביר את הפער שבין השניים הוא מסר כי:

"בגלל שגורמי החקירה לא יכלו להגיע לאזור C, ובמיוחד לכפר זה, הם שאלו מי יוכל להביא את הנשק, והוא אמר להם שהוא יכול לבקש ממישהו והוא יכול לתאר לו את המקום. אותו אדם תושב הכפר, והוא יכול להביא את הנשק המאולתר... הוא התקשר למשיב ג'יהד ד'בר, ותיאר לו את מיקום הנשק. המשיב הלך למקום הזה, ומצא בו שקית..." (פרוטוקול הדיון מיום 9.6.09, עמוד 2 החל בשורה 10).

לשינוי בגרסת המשיב בדמות ההבהרה של בא כוחו לא בא כל אימות.

בשלב הזה (ראה שם שורה 25) הוסיף בא כח המשיב ואמר כי סיפור המעשה דווח ל-DCO ואילו התובע הצבאי (ראה שם עמוד 3 שורה 22) לא עשה דבר כדי לבדוק אם זה נכון אם לאו.

בנסיבותיו המיוחדות של העניין התבקשה התביעה הצבאית לבדוק האם אכן דווח המקרה נשוא תיק זה ל-DCO.

התביעה הצבאית בדקה את השאלה האמורה והודיעה בתאריך 16 ביוני 2009 כי לא קיים דיווח על האירוע המדובר. יחד עם זה, ביקשה התביעה הצבאית ארכה לשם בדיקה מעמיקה יותר. בתאריך 18 ביוני 2009 הודיעה התביעה הצבאית כי בבדיקה חוזרת ומעמיקה שערך מר יניב ערוף, ראש ענף התיאום הביטחוני במינהל האזרחי עולה כי אין אסמכתא התומכת בטענת המשיב שלפיה היה דיווח מטעם הביטחון המסכל הפלסטיני ל-DCO על האירוע האמור.

ככלל עבירות שעניינן אמל"ח הן עבירות חמורות והן מצביעות, על פי טיבן, על מידה רבה של מסוכנות - כאשר נשקלת מסוכנותו של אדם בהליכי מעצרו. כך הם פני הדברים בדרך כלל והם מתחזקים מאוד כאשר מדובר באזור.

אין מחלוקת בין הצדדים שבפני כי המשיב אכן נשא רובה מאולתר בלא שניתנה לו תעודת היתר כדין. ההסבר שנתן המשיב לנסיבות הימצאות הרובה בידיו, אינן מתיישבות עם הודעת הרשות הפלסטינית. הנה כי כן לא ניתן לומר כי המשיב הצליח לסלק את חשש המסוכנות הטבוע בהחזקת אמל"ח שלא כדין. ומכאן, עומד חשש המסוכנות בשל החזקת אמל"ח על מקומו.

הנה כי כן, נראה לי שראוי לקבל את ערר התובע הצבאי ולהורות על מעצרו של המשיב עד תום הליכי המשפט נגדו. לצד זה מתבקש בית המשפט הנכבד קמא לקבוע את הדיון בתיק בלא דיחוי.